ערעור הדן בשאלת התיישנות עבירות לפי חוק השיפוט הצבאי ותחולת חסד"פ

מסגרת ההליך

1. המשיב, סא"ל שי מזור, הועמד לדין לפני בית הדין הצבאי לתעבורה. יוחסה לו עבירה, שעניינה נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. נטען כלפיו כי נהג בכביש בינעירוני במהירות של 115 קמ"ש, המהווה נהיגה במהירות של 25 קמ"שמעל המותר. כתב האישום נסמך על צילום שנערך במכשיר מולטנובה. על-פי הנטען בכתב האישום, האירוע התרחש ביום 3 באפריל 2004. כתב האישום הוגש כחלוף למעלה משנה, ביום 22 במאי 2005.

בפתח הדיון בפני הערכאה הנכבדה קמא העלתה ההגנה טענה מקדמית של התיישנות. בית הדין לתעבורה קיבל את הטענה, והורה "על ביטול כתב האישום וביטול המשפט". התביעה הצבאית הראשית ערערה על ההחלטה לפני בית דין זה. תחילה - לפני הרכב אחר - נתבקשה התביעה לבחון מחדש את מדיניותה באשר למועד הגשת כתב האישום בעבירות מסוג זה. בכוחה של בחינה זו היה לייתר את שמיעת הערעור. בחינת רשויות התביעה הוליכה לשינוי מסוים במדיניותה (ראו פרוטוקול ישיבת תזכורת מיום 7 באוקטובר 2007, עמ' 1). ברם, עדיין נותרו פערים מהותיים בין עמדות הצדדים, אשר השלכתם, מטבע הדברים, משתרעת על-פני תיקים רבים. לפיכך נתבקשנו על-ידי הצדדים לשמוע את הערעור ולפסוק בדבר.

לוז טיעון ההגנה

2. לוז טענת ההגנה הוא כדלהלן:

העבירה המיוחסת למערער - נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה - נמנית עם רשימת העבירות הנקובות בצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002, ולפיכך במהותה היא " עבירת קנס". מכאן - כך הטיעון - חל בענייננו סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" "החסד"פ" או "החוק"), שזה לשונו:

"(א)  עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)...

(א1)  היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1)     ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה...".

(כאן ולהלן - ההדגשות הוספו על-ידינו, אלא אם נאמר אחרת - בית הדין לערעורים).

אמרו מעתה - כך טענת ההגנה - שהעבירה התיישנה. כך הוא, בין אם תאמר, שהדבר נובע מהחלת סעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (שכן חלפה למעלה משנה ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום); ובין אם תאמר, שהדבר נובע מסעיף 225א(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (עבירת תעבורה שהחשד לביצועה מבוסס על תצלום רכב, וחלפו למעלה מארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום).

לוז טיעון התביעה

3. מנגד, תמצית עמדת התביעה היא כי לסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי אין תחולה באשר להליכים המתנהלים לפני בית הדין הצבאי לתעבורה. התביעה מפנה לכך שבמערכת השפיטה הצבאית דיני ההתיישנות מוסדרים בסעיף 41 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. סעיף 41(ב) לחוק השיפוט הצבאי מורה כי "עבירה שאיננה צבאית תתיישן כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

"(א)  באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה -

...

... בעוון - חמש שנים..."

קו טיעון התביעה הוא זה: סיווגה של העבירה שבגינה הועמד המשיב לדין, הוא עוון. מכאן שתקופת ההתיישנות היא חמש שנים. חריג לכך מצוי רק משקיימת "הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר". סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי אינו הוראה בחוק אחר, אלא באותו חוק ממש, ולפיכך אין הוא נכנס בגדר הרישא לסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי. נמצא, שנותר בעינו הכלל שלפיו הואיל ועסקינן ב"עוון" - תקופת ההתיישנות היא חמש שנים.

הטעם המהותי המצדיק אבחנה זו בין הדין הצבאי (תקופת התיישנות של חמש שנים) לדין הכללי (תקופת התיישנות של שנה אחת) - כך טיעון התביעה - נעוץ בגישתה המחמירה יותר של המערכת הצבאית לעבירות התעבורה בשל היבטי המשמעת הצבאית. לפיכך, במערכת הצבאית לא קיים הליך של "ברירת משפט", וננקטים הליכי העמדה לדין: בין בדין משמעתי, בין בהליכים לפני בית הדין לתעבורה.

עיקר קביעת הערכאה הדיונית

4. בית הדין הצבאי לתעבורה (סגן נשיא בית הדין המחוזי במחוז שיפוטי חיל הים - סא"ל ינון) קיבל את עמדת המשיב, בהבהירו כי בנדון דנן קיימים טעמים מובהקים המצדיקים "תקופת התיישנות קצרה", היפים למערכת האזרחית ולמערכת הצבאית כאחת:

"ראשית, מאחר והמדובר בעבירות שאינן חמורות, מתפוגג האינטרס הציבורי בהעמדה לדין במהירות ככל שחולף הזמן. שנית, אף שאין המדובר בסוג עבירות שהתמשכות הטיפול בהן יביא לעינוי דין כבד, עדיין עומדת לחשוד הזכות שההליך יתנהל במהירות, ובמיוחד כשהמדובר בעבירות שמטיבן אינן מצריכות חקירה ארוכה ומורכבת. שלישית, מאחר שהמדובר בעבירות קלות יחסית, שנסיבותיהן אינן יוצאות דופן ומטבע הדברים לא יחרטו בזיכרונם של החשוד והעדים לזמן רב, תיפגע יכולתו של הנאשם להתגונן ככל שיתארך פרק הזמן עד להגשת האישום. קיומה של החובה המוטלת על התביעה מכח ס' 239א לחסד"פ (או ס' 412ב1 לחש"צ) להזמין את החשוד לחקירה או להודיע לו על ביצוע העבירה בתוך שנה, אינה מונעת את הפגיעה היות ואינה מבטיחה את שמיעת הראיות במועד קרוב, וכמו כן אינה מקנה לנאשם זכות לעיין בחומר הראיות (כפי שזכאי בעת הגשת אישום). רביעית, בעבירות מסוג זה יש חשיבות רבה למיידיות הטיפול לצורך השגת אפקט מרתיע כלפי עברייני תנועה, וקביעת תקופת התיישנות קצרה תביא את התביעה לפעול בהתאם.

...

השיקולים העומדים בבסיס ההתיישנות בפלילים חלים אף בבית דין צבאי. יתירה מכך, בית הדין הצבאי מתאפיין בניהול יעיל של ההליכים ובסיומם המהיר, ומכאן שתקופת התיישנות קצרה מתיישבת עם המגמה השוררת במערכת המשפט הצבאית" (ההדגשה במקור).